אחדות- נפרדות/ רבקה חסיד
רשימת תפוצה
הרשמה לאירועים

אחדות- נפרדות/ רבקה חסיד

אני מכירה לא מעט נערות, שבתוך תוכן האמינו שכאשר יום יבוא ויהיה להן בן זוג, סוף סוף יגיע הקץ לבדידות.

אני מכירה לא מעט נערות שבגרו והיו לנשים, שנשברו לגלות שדווקא בתוך המערכת הזוגית, לעיתים חשים בדידות קשה אפילו יותר מכשהיינו ללא בן זוג. איך זה יתכן שכשאנחנו שניים, דווקא אז חשים את הבדידות ביתר שאת??

כדי להבין זאת עלינו לחזור לחוויות הראשוניות ביותר שלנו של אחדות ונפרדות.

במשך תשעה חודשים, כאשר אנחנו עוברים בבטן אימנו, אנו חווים חוויה שאין שנית לה בחיינו בעולם הזה.

במשך אותם תשעה חודשים, אנו כל כך ביחד עם אמא, עד שזו אפילו אינה חוויה של יחד, אלא אחד.

העובר שבבטן מצוי כל הזמן עם אמו, ולא רק לידה כי אם בתוכה. הוא מקבל את כל צרכיו אפילו בלי לדרוש או לבקש- מים, מזון, טמפרטורה המתאימה לו. זו חוויה כל כך שלמה של קיום ואין בה צורך בתקשורת כדי להיות מסופקים.

אותו עובר יעבור תהליך שיש שיקראו לו טראומתי, וזוהי כמובן- הנפרדות הראשונה- היציאה מהרחם.

ברגע בו ייצא העובר לאוויר העולם, הוא יחווה לראשונה את הלבד- את היותו גוף, עצמאי. פתאום הוא חווה את אוויר העולם- הוא עלול להיות קר מידי או חם מידי. אולי האור שיפגוש יהיה חזק מידי עבורו ואולי תוך כמה זמן הוא יחוש רעב. ואולי המעבר מהרחם המוגן אל האוויר הפתוח יבלבל אותו. הנה הוא לבד.

העובר, שהפך לתינוק, פוגש לראשונה בצורך, ובמחסור.

למזלו של אותו תינוק, לרוב תהיה לו אמא מסורה ואוהבת שתעשה כל מאמץ לענות על צרכיו. מאותו היום יעשה התינוק מסע אל עבר עצמאותו, נפרדותו, והיכולת שלו להצליח למלא את מחסורו בעצמו. לאט לאט ילמד לדאוג למזונו, לבגדיו, ילמד למלל את מה שחסר לו ולתווך את עצמו לעולם. בתוך כל אחד מאיתנו טמון הרצון להצליח להסתדר לבד . במהלך שנות גיל ההתבגרות, הצורך להפוך לאדם בעל אישיות נפרדת יגרום לילדים רבים לצאת כנגד ההורים, לבקר אותם ולעיתים גם להתנגח בהם. זהו חלק משמעותי במסע שעובר כל אדם בדרך להיותו אדם נפרד ולא רק בבואה או צל של הוריו.

ומאידך, בתוך כל אחד מאיתנו טמון געגוע יסודי וקיומי מאוד, לאותו מקום עוברי ותינוקי, בו משהו מבחוץ ידאג לי, יטפל בי, יבין אותי ללא מילים. יערסל אותי בזרועותיו. יגן עלי ויחבק אותי עד שאעלם בתוכו ממש. זהו צורך קמאי וראשוני אשר כפי שהראינו יש לו שורשים הנטועים בנו מעצם היותנו.

גם כאנשים מבוגרים אנו לעיתים חווים חוויה של אחדות.

לעיתים אנו חשים זאת בשיחה עם אדם קרוב, שמבין אותנו כמעט ללא מילים.

לעיתים אנו חשים זאת בחיבוק עם אדם קרוב, ואנשים נשואים לעיתים יחושו זאת בזמן יחסי אישות עם בן זוגם.

זו חוויה כל כך חזקה ומשמעותית שאין מילים כדי לתאר אותה.  

ומאידך, כל אחד ואחת מאיתנו, חווינו במהלך חיינו בדידות.

אני מתכוונת לבדידות שלא בחרנו או רצינו בה כחלק מעצמאותינו. אלא בדידות שנכפתה עלינו. דווקא כשרצינו להיות ביחד, אהובים , מחובקים, נתמכים, דווקא אז חשנו שאנחנו כל כך לבד. עבור אנשים מסויימים זו תחושה שעולה לעיתים נדירות, עבור אחרים זהו זיכרון מתקופה מסויימת בחיים, ישנם כאלו שזוהי חוויה קיומית עבורם. ובכל מקרה, זוהי חוויה שמשאירה בתוכינו תחושות שלעיתים קשה לנו להכיל- עצב, פחד, כעס, ועוד.

גם כנערים בגיל ההתבגרות אנו חווים את המתח בין הרצון להשתייך ובין התחושה שאין לי מקום. אחד התסמינים המובהקים של גיל ההתבגרות הוא התחושה שאיני שייך, שאני בודד, שאיני מוצא את מקומי. כפי שנאמר זהו חלק מתהליך בניית הזהות שלנו, בו מצד אחד אני כבר איני עוד ענף או הסתעפות של הוריי, אך מצד שני איני יודע מה אני כן. בסופו של תהליך ההתבגרות (שהיום נמשך כבר עד שנות השלושים לחיינו) יחושו רוב האנשים שהם יודעים (פחות או יותר) מה ומי הם, ובמידה שירצו הם יהיו חלק מקבוצת השתייכות מסויימת.  (קהילה, חברים, משפחה.)

אך בשנות ההתבגרות שלנו, בהן תחושת הבדידות מלווה רבים מאיתנו, הדבר לא פשוט. היינו רוצים להרגיש חלק, למצוא חברים קרובים, וכשאנו לא מצליחים בכך זו חוויה קשה ומכאיבה.

מה אפשר לעשות?

כאשר הבדידות הופכת לאורח קבע בחיינו, עלינו ללמוד לחיות איתה, ויותר מכך- ללמוד להפוך אותה למהנה ככל שניתן. ואת זאת נוכל לעשות אם נזכור שזהו מצב זמני . איך אלמד לחיות עם מהבדידות-אם אוכל למצוא תחביב שממלא אותי, עשייה משמעותית, או אפילו אדם אחד קרוב שאיתו אוכל לדבר- הדברים יהפכו קלים יותר. לעיתים רבות דווקא כשאני מתחילה לחוש בנוח בתוך הבדידות- אז הסביבה תתחיל להאיר לי פנים, משום שכאשר אדם מקרין עצבות ויאוש, קשה להתחבר איתו. אולם מעבר לכך- כשאני מתחילה לחוש בנוח בתוך הבדידות, פירושו של דבר שאני מתחילה למצוא את עצמי, דרך המפגש עם עצמי. כשאני יודעת טוב יותר מי אני, קל יותר למצוא אנשים שדומים לי ולהם קל יותר למצוא אותי.  

כעת אני רוצה לחזור לנקודה שממנה התחלתי- בדידות במערכת יחסים.

אנשים רבים נכנסים לתוך מערכת היחסים מתוך ציפייה עמוקה  ובלתי מודעת לחזור במובן מסויים לאותה מערכת היחסים הסימביוטית עם אמא.

"עכשיו סוף סוף מישהו יבין אותי ללא מילים, ידאג לי, יבשל, יעניק לי חום ואהבה מתי שארצה, לעולם לא אחוש לבד," וכן הלאה. אלו הן מחשבות וציפיות שלעיתים קרובות אנו איננו מודים בהן אפילו בפני עצמינו, אך הן נוכחות בעוצמה רבה אי שם בתת מודע שלנו.

למרבה האכזבה, לכאורה, מגלים בני הזוג אחרי זמן מסויים שהם ממש לא התחתנו עם אמא.

"הוא לא מבין אותי, הוא לא עוזר לי, הוא כל כך שונה ממני, הבית לא נקי/ דתי/ פתוח מספיק, למה אני חייבת להסביר לו כל דבר, למה הוא משאיר אותי לבד?.."

כל המשפטים האלו הם תולדה  של מפגש החלום עם המציאות.

למעשה כשאנחנו מתחתנים, אנחנו מתחתנים עם אדם נפרד לחלוטין. אחר. שהדרישה ממנו שיבין אותי/ יטפל בי/ ידאג לי/ יפנק אותי כל הזמן היא למעשה דרישה לא מתאימה לחלוטין ממנו.

ואז עוברים אנשים רבים שבר בחיי הנישואין שלהם. שבר עמוק, אמיתי, כואב, שהרבה מאיתנו לא מתאוששים ממנו- אנחנו לא נחזור לעולם, אבל לעולם, לרחמה של אמא. לעולם לא נהיה שוב מאוחדים באופן שלם וטואלי עם אדם אחר. זוהי אכזבה עמוקה וקשה.

מצד אחד ההבנה הזו היא קשה, ומצד שני, היא מאפשרת לנו להתחיל לבנות את חיי  הנישואין שלנו בצורה בריאה יותר, ללא ציפיות בלתי סבירות. נישואין הן חיבור של שתי ישויות נפרדות, אחרות, עם רצונות, מחשבות ושאיפות שחלקם דומים ובחלקם שונים. טבעי שבתוך מערכת כזאת נחוש לעיתים מרחבים של בדידות, ניכור, כעס, עצב, פחד ואפילו, כן כן, שנאה. אני כמובן לא מתייחסת לחוויה מתמשכת אלא לחוויה של רגע או יום מסויים.

אם כן, אם ברצוננו לשרוד את שארית חיינו ללא תסכול מתמשך עלינו לקבל את העובדה שרגעים או ימים של בדידות הם חלק אינטגרלי מחיינו.

כשעולה בדידות, ועולים הרגשות הקשים שהיא מביאה איתה, אני יכולה להגיב במגוון של דרכים שלא אצליח לפרט כאן את כולם- לדאוג להסחת דעת, להילחם בה, ולעיתים לא נותר לי אלא לקבל אותה. רגשות קשים הם חלק מהחיים. ומצד שני, כפי שהצעתי קודם, אני יכולה להשתמש בבדידות ככלי לפגוש את עצמי, כל כולי, בהשלמה עם כל מה שיעלה- התחושה שאיני אהוב, הפחד להיעלם, להישאר לבד, הכעס, הבדידות, וגם עם העוצמות שלי, היכולות שלי להתמודד, מה שישמח אותי ומה שימלא אותי בזמן הבדידות. כשאני מצליחה לקבל את כל החלקים שיש בתוכי, יהיה לי קל יותר לקבל גם אדם אחר בשלמות, כולל כל סך החלקים שלו.  

ומאידך, כשאני מבינה שבן זוגי הוא אדם נפרד, אני יכולה לצאת למסע, מסקרן, מושך, ולעיתים קשה ומפרך, של היכרות עימו. של בדיקה  כיצד שני אנשים שונים יכולים לחלוק יחדיו בית אחד, ולהחליט החלטות מכריעות יחדיו. כיצד הם יכולים לחוש מצד אחד שכל אחד חיי את חייו באופן המלא ביותר שהוא יכול, ומצד שני שהוא אינו פוגע בבן זוגו. ואני יכולה ללמוד לבקש, ולדעת בתוכי שלא תמיד אקבל מענה, לבקש קירבה, שיח, עזרה, מגע וכל מה שיגרום לי להרגיש ביחד.  

וכמובן, בהכרת תודה עמוקה לבן זוגי ולה' יתברך, לחלוק עימו גם רגעים מופלאים של חסד, של קירבה עמוקה, ללא מילים, של תחושה שאנחנו באמת, לרגע אחד, הופכים לאחד. מבינים, מכילים, ומהווים מקור עצום של כוח אחד עבור השני.