על הורים וילדים/ מלכי כהן
מאז ומעולם הורים חשבו שהם יודעים מה טוב עבור הילדים שלהם. חלקם צדקו יותר, חלקם צדקו פחות, יש להניח שכולם קיוו והאמינו שהם עושים את הטוב ביותר.
בתלמוד מסופר על רב נחמן בר יצחק, חכם מוכר בבית המדרש, שגם אמו ידעה מה טוב בשבילו:
עוד לפני שנולד, חזו לה החוזים בכוכבים, שבנה – גנב יהיה! אמו, אשר ידעה כי צפוי לו עתיד של גנב, לא ספרה לו מעולם את מה שהיא יודעת שצפוי לו, אך כדי להגן עליו מפני 'מזלו' צוותה אותו לכסות ראשו, כדי להבטיח שתמיד תהיה עליו יראת שמים; ועוד חנכה אותו להרבות בתפילה ובבקשת רחמים מאת ה'.
נחמן הקטן הלך וגדל, ושמע להנחיות אמו. אך הוא מעולם לא שאל, והיא מעולם לא הסבירה, מדוע שונה הוא מאחרים, ונדרש להנחיות מיוחדות.
רב נחמן הבוגר, הפך לתלמיד חכם, אשר משקיע את זמנו בלימוד תורה, ולא בגניבה – חלילה.
יום אחד, ישב ולמד תורה תחת עץ דקל, ובשוגג נפל כיסוי הראש מעל לראשו. הרים רב נחמן את עיניו, וראה את הדקל שמעליו. ללא הכיסוי המגן עליו, תקפו יצרו, הוא זינק על העץ, ובשיניו חתך את אשכול התמרים שמעליו. רב נחמן מצא עצמו אוכל בשקיקה את התמרים האסורים. לרגע קט התברר – נבואת החוזים נתגשמה!!
הסיפור העתיק הזה, אשר מספר על התבגרותו של תלמיד חכם, מעורר כמה שאלות מעניינות:
מדוע לא הסבירה מעולם אמו של רב נחמן לבנה, את ההנהגות המיוחדות הנדרשות לו? מדוע לא שתפה אותו בחששות שלה?
וגם רב נחמן מצדו – מדוע לא פנה אל אמו ושאל: 'אמי היקרה, על מה ולמה אני נדרש להיזהר יותר מאחרים לכסות את ראשי? ומפני מה עלי לבקש רחמים? האם צפויה לי סכנה כלשהיא?'.
כדי לנסות לענות על השאלות הללו ננסה לדייק מה הסיפור מתאר, ומה הוא אינו:
נשים לב, אילו לא היה נופל הכיסוי מעל ראשו, תכניתה של האם הייתה מוכתרת בהצלחה: במקום להפוך לגנב, אכן הפך הוא לאיש ישר וגדול בתורה. שנים של עמל והתמדה הניבו פרי, וחינוכו של רב נחמן הצליח ובגדול.
לכאורה נשמע מצוין: הורים הם אנשים בוגרים ומנוסים, רוצים בכל לב בהצלחת ילדיהם, ולכן, אם נתמיד ונשמע בקולם, נגיע לגדולה.
אבל בפועל הסיפור לא הסתיים בhappy end: הכיסוי נפל, יצרו פרץ, והוא גנב! ממש גנב! על אף כל השנים, וכל ההשתדלות, וכל המאמצים! הסיפור חשף, שעל אף הרצון העז של אמו, להבטיח שיזכה לטוב ביותר, על אף כל אלה התברר שנחמן בתוך תוכו הוא בעצם... גנב.
האם הסיפור יכול היה להסתיים אחרת?
אם למשל הייתה אמו של רב נחמן משתפת אותו ואומרת: 'ילדי שלי, בעומק לבך אתה בעצם גנב. אני יודעת שאתה גנב. אבל עלינו להילחם בכך. יחד. נתפלל לרחמי שמים, ואתה: תקפיד תמיד לכסות ראשך, להבטיח שבכל עת תהיה יראת שמים עליך, ותגן עליך מפני החטא.
ותרגיש בנח, לשתף אותי. אני יודעת שזה לא קל. אבל אשמח לשמוע מה עובר עליך. וגם אם תיפול לפעמים, אני פה לידך. אעזור לך לקום, ואחזק אותך בהמשך הדרך'.
ואם נחמן בעצמו היה פונה לאמו ואומר לה: 'אמא יקרה, אני מרגיש שמשהו מטריד אותך. כל ההנהגות המוזרות האלו מטרידות ומייגעות; ובעיקר גורמות לי להרגיש שמשהו לא בסדר. שמשהו אתי לא בסדר. ושאת מסתירה ממני דברים שכדאי שאדע...'.
אולי דיבור פתוח ביניהם, היה מאפשר לו להכיר את הקול הזה שזועק בתוכו. לגדול לצידו, לעדן אותו, ואפילו ללמוד לשלוט עליו.
אך יש חשש, שאם אמו הייתה מדברת אתו על העניין בפתיחות, הוא היה משתכנע, בתוכי תוכו, שנגזר עליו להיות גנב. והוא לא היה מסוגל לאמין שיש סיכוי שיגדל להיות איש מעלה, 'רב נחמן'.
כל ההורים בוחרים במה לשתף את הילדים ובמה לא. כל ההורים מגבילים את הילדים שלהם ו'מנחיתים' עליהם הוראות מלמעלה. אך גם אם הם בטוחים שזה הדבר הנכון ביותר, נקודת המבט של הילדים היא אחרת, ולעיתים הם מרגישים שזה מהלך חסר היגיון, חסר תועלת; והם מצדם משלמים מחיר מיותר.
מתברר שאחד הדברים שאנו מגלים כאשר אנו גדלים, זה שאבא ואמא שלנו קצת פחות מושלמים וכל-יכולים ממה שקיווינו. כן יש להם חולשות, ולעיתים [אפילו קרובות] הם מפשלים. ובכל זאת הם ההורים שלנו. שמצידם מאמינים שהם עושים עבורנו את הטוב ביותר.
אז מה נעשה במצב של אי הסכמה עם ההורים?
ננסה לשוחח. ולספר מה חשוב לנו ואיך אנו מרגישים.
