משובים והמלצות

משובים והמלצות

וואו , המרכז פשוט מדהים!!  נהנתי מכל רגע אהבתי מאוד שהנושא הזה דובר בצורה כל כך לא שיגרתית למדתי כמה ערך יש לאשה כמה מיוחדת אני.

(בנות אולפנת זבולון ראש העין)

---

רציתי לשתף אתכן בחוויה מדהימה שעברתי יחד עם הבת שלי.
בתחילה קצת חששתי וחשבתי על כמה זה יכול להיות מביך.
אבל מהרגע הראשון הכל כל כך זרם. כל חדר במרכז היה עולם במלואו. הבנות וגם אנחנו האימהות הרגשנו בנוח לשאול כל שאלה שעלתה לנו בראש.
הבנות עברו לפניכן מספר שיעורים בבית הספר כך שהמבוכה שאפה לאפס. הרגישו בנוח לשאול ואנחנו לענות.
החדר שהכי אהבתי היה החדר של התפילות. חייבת להודות שהיו תפילות שלא הכרתי בכלל.
היה מדהים! התאים לנו מאד!

---

תודה רבה על הביקור במרכז, התאים לנו מאד.
עליזה שהדריכה את הצוות פשוט מדהימה, התאימה לנו מאד. היתה לנו חוויה מיוחדת, היה מיוחד מדויק ומזמין לחשיבה ועשיה בהמשך הדרך. היתה בקבוצה אוירה טובה של שיתוף והתבוננות ברמה האישית ויחד עם זאת גם הועלו שאלות ומחשבות ברמת תפקידנו כמחנכות וההתאמה לתלמידות. הועלו תכנים ושאלות בנושא שמעסיקות אותנו בעבודתנו החינוכית כצוות מחנכות.
עליזה היתה איתנו לגמרי בכל מה שנאמר וגם במה שלא נאמר, בנעימות ובמקצועיות. ועל כך אנו מודות לה מאד.
אי אפשר שלא להתפעל מהמקום, מהחשיבה הרבה שהושקעה בחוץ ובפנים.
הגענו קבוצה מגובשת, עם הכנה ומוכנות לביקור שטומן בחובו חוויה ושיתוף, הנושא של נשיות זה בהחלט נושא שאנחנו לגמרי מהלכות איתו...
מעבר לחוויה האישית והקבוצתית שהיתה מיוחדת מאד, יצאנו בתחושה מרוממת שקיבלנו עוד כיוונים לחשיבה, עוד חידוד ועוד דיוק, וליבון הגישה לנושא כ"כ מהותי ורגיש שהוא בבחינת אבן יסוד בחינוך תלמידותינו.
עכשיו מצפה לנו עבודה רבה להמשך הדרך, בע"ה
במפגשים הבאים עם המחנכות נמשיך את התהליך.
תבורכי אילה יקרה!
ישר כוח גדול!
המשך ברכה והצלחה

(מלכה יועצת אולפנת צביה רחובות)

---

הנחתי השבוע במרכז פעימה, קבוצת אימהות ובנות בשנת בת המצווה שלהן.
מוצר חדש אצלנו בפעימה! זה היה עבורי מפגש מתנה פותח לב!
שלוש שעות של סיור מרגש ומשמעותי בהן האמא והבת עוברות יחד מסע קסום, אישי וזוגי במרחב קבוצתי. בו הן מתנסות ביצירה, לימוד ודמיון מודרך סביב מחזוריות וגוף האישה, מהות והקשר הבין דורי..
התרגשתי לראות את הפתיחות והבגרות של הבנות, העבודה המשותפת, היכולת להקשיב, לקבל, לשתף, להיפגש ולהרגיש. בעיקר להרגיש..
כמה מתיקות, לב וקסם זרמו שם! מתנה!

---

אני לומדת בכיתה י"ב באולפנת אורות מודיעין, והיום יצאנו למרכז פעימה ליום עיון מרוכז מטעם האולפנה. ברגע הראשון הדבר עורר בי רתיעה – על מה הולכים לדבר שם?!? בטח על נושאים מביכים מדי... או שזה יהיה מאד "רוחני" כזה, מנותק מהקרקע ואני ארגיש שאני לא מוצאת שם את עצמי... בטח ירחפו שם מילים באוויר וזה יהיה סתם יום מבוזבז וחסר תועלת. חבל שאין לי תירוץ מוצדק שלא להגיע... בכנות, כך הרגשתי, ואני מאמינה שעוד בנות חשבו כך. אבל החלטתי לנסות לבוא בראש כמה שיותר פתוח, לנסות ולהכיל את הכלים שיתנו לי, וקיוויתי שלא יהיה נורא כל כך...
אבל מהרגע שנכנסנו ותמר המתוקה הציגה את עצמה בפנינו בהומור (שחור וגם ורוד), היה אפשר לחוש שזה משהו אחר. דיברנו על דימוי עצמי, ממקום פתוח ומכיל, לא כמו פרסומת מצולמת ומבויימת לשמפו, לפמיניזם רדיקלי או לתחבושות הגייניות. צבענו את הדיוקן שלנו בזהירות ובנחישות וברצון אמתי לעמוד מול המראה בתחושה טובה, בלי להסתכל על עצמנו בביקורתיות בכל החלקים בגוף שהיינו רוצות להסתיר ואולי גם להעלים. שתבינו, אני מדברת בתור אחת שלחלוטין לא מסתדרת עם משימות מופשטות כמו צביעת אישה בצבעי פנדה, מים ונצנצים צבעוניים... ואפילו מישהי מרובעת כמוני הצליחה בביצוע המשימה.
ירדנו והמשכנו למבנה המרכזי של מרכז פעימה, והסקפטיות חזרה לסורה. מה זה הקירות הוורודים האלה? ומה זה העיצוב הרומנטי והחדרים הלא ידועים האלה?? הנה עכשיו עפים לשמיים ואני אסתכל עליהם מלמטה.
הכרנו את ענבל, שדיברה אתנו בגובה העיניים בתור אמא לילדים ול-מתבגר בגילנו ובתור יועצת במוסד חינוכי – ישיבה תיכונית. דיברנו על 'מה זה להיות אשה', כמובן התווכחנו קצת גם על פמיניזם, כי איך אפשר שלא.. אחר כך עברנו לחדר ה'דורות', ובו ראינו תמונות וחתימות של סבתות, אימהות ובנות לדורותיהן, הוספנו עוד עוצמה נשית אמתית לתיק כששיתפנו בפתיחות, כל אחת בתורה, סיפורים מרגשים על תכונות ייחודיות שהיינו רוצות לקחת מהמשפחה שלנו, אם זה על עלייה לארץ מתוניס או מארצות הברית, על מחלות קשות, על אתגרים וניסיונות גדולים וגם על הניסיונות ה"קטנים" שביומיום, על מריבות בין אם לבתה, וגם על הטלפונים הכיפיים מהסבתא. האווירה הייתה כל כך טובה ומכילה עד שהסיפורים היו אישיים מאד. אני אישית כבר התחלתי להתרגש ולדמוע... בלי להתבייש מהמראה שלי בעיני היושבות לידי בחדר.
בחדר הבא צבענו את מעגל החיים שאנחנו רואות או מצפות לראות, בעצמנו. ציירנו רגשות של סיפוק, תמימות, שמחה, כעס, על העבר וגם על העתיד. ובחדר עם הכותרת "גדולה היא תביעתנו הגופנית" כבר נכנסנו עמוק-עמוק לתוך עובי הקורה. ענבל הסבירה לנו הכל על מערכת הרבייה המופלאה שלנו, על הרחם ועל היווצרות החיים עוד בטרם השלבים הכי מוקדמים שלהם, והוזמנו לשאול את השאלות שמציקות לנו כבר הרבה זמן בבטן ומעולם לא חשבנו שנשאל. מיותר לציין שהיה קצת, זאת אומרת קצת הרבה, מביך... אבל סוף סוף הרגשתי שאני מקבלת את במידע הנכון בצורה הנכונה. בשלב זה ה'תמימות' שביננו קיבלו את הדברים לראשונה, ואילו ה'חברות הורסות התמימות' קיבלו זאת בשנית, אבל בצורה הבריאה והנכונה. האמת היא שהיה קצת מנחם לדעת שאני לא היחידה שמתבשלת בתוך עצמי בשאלות, מסקנות שגויות, תהיות ומחשבות ומתביישת אם נכון בכלל לחשוב או לשאול על הדברים. כהמשך ישיר לחדר הזה, בחדר ה'רחם' ישבנו בנוחיות על פופים וראינו בסרטונים הדמיה מופלאה של תאי הזרע מנסים לחדור את הביצית, ולאחר מכן של תא הזרע המאושר והביצית מתאחדים ומאחדים את המטען הגנטי ומתחילים חיים חדשים – תינוק! בסיטואציה אחרת בזמן שונה לא הייתי מתפעמת מהמחזה הזה.
עוד חדר מאתגר משהו, היה החדר בנושא המחזוריות, עונות השנה והמעגל החודשי שזורם אצלנו בגוף בלי הפסקה. בחדר הזה פתאום הבנו למה לפעמים אנחנו כך ולמה לפעמים אחרת, ולמה לקבל את עצמנו ואת מצב הרוח שלנו בצדק, ובלי להרגיש רגשות אשמה. שאלנו שאלות מביכות ואישיות ועברנו לחדר הבא והאחרון – חדר התפילות. מפאת קוצר הזמן לא יכולנו להתעכב שם מדי, אך הספקנו להתבונן על מעט מהתפילות הייחודיות שהיו כתובות שם. היה כל כך מיוחד לראות איך האישה היהודייה מברכת ומודה לה' בכל שלב מיוחד בחיים שלה, מתפללת על גופה הגשמי, אבל מעומק הנשמה והרוח, בטומאה ולאחר תהליך הטהרה. בלי להתבייש, פשוט להתפלל ולבקש. כל אחת בתורה אמרה מילות סיכום שלה, תחושות ותובנות על החוויה המיוחדת בה היינו. אני באופן אישי דיברתי על הקושי לפתוח את כל קלפי הטאבו, אחד אחד, ולדבר בפתיחות ובכנות על כל הנושאים החשובים שאנחנו חייבות לדעת.
כשיצאנו מהמרכז אמרתי למחנכת שלי שאני לא מתחרטת אפילו לרגע שבאתי היום. היה מצוין ועל כך אני שמחה ומודה מאד.
אני חייבת להודות בכך שעד לסיור הזה היו לי, ולעוד כל כך הרבה בנות (ואולי גם לנערים), שאלות בלתי פתורות. שאלות שמציקות עמוק בפנים, מודחקות וחנוקות, מחכות כנראה לחיי הנישואין ואולי גם שם הן תישארנה דחוקות ולא יישאלו לעולם. אולי התשובות יתחפשו בתוך פרסומות, אולי בתוך עולם הסרטים, בצהובונים, אולי בגילאים מוקדמים מפי הורסי התמימות לסוגיהם.
מסקנות "מוצקות" על כך שהחילונים מדברים על 'זה' ולא מתכחשים ל'זה', ואילו הזוגות הדתיים מתחפשים לצדיקים במשך כל היום, ואז "בלילה בלילה התשוקות מבקשות" והם אומרים "טוב נו, לפחות שיצא מזה ילד". מחשבות ילדותיות על בחורים של לבבות ופרחים ושושנים ונשיקה ליפהפייה הנרדמת, או לחילופין מחשבות מעוותות והזויות על עולם מלא בגברים שהיצרים בוקעים מהם וכל מה שהם רוצים זה לראות פורנו או לגעת בבחורה. מחשבות על עולם מתירני ומלחיץ ומאידך תורה ובה שמירת נגיעה, וחוקים שלעולם לא נוכל לעמוד בהם. מחשבות על כך שהגוף שלנו הוא מגעיל וחסר תקנה, שהנשמה שלי עליונה אבל הגוף שלי דוחף אותי למטה, ליצרים, להנאות ול-איך שלא קוראים לזה-יחסי אישות.
ופתאום, זוכים לגלות עולם שלם, של משפחה וילדים, ואהבה בין בני זוג, וגעגועים, וקשיים עצומים שבהחלט ניתן לעמוד בהם, והנאות מותרות ומבורכות, ושיש כל כך הרבה "מותר", ושברוך ה' יש את ה"אסור" ששומר עלינו מכל משמר. לגלות ולצפות לעולם מלא של טוב ושמחה, ולדעת שעוד לא טעמנו כלום מהעולם, והדבר הכי מדהים הוא להינשא ולהקים משפחה ברצון ובכיף אמתי, ופשוט לחיות.
סליחה שקצת הארכתי, פשוט קצת התרגשתי... מרכז פעימה שהקמתם הוא פשוט מדהים, אשריכם. שתזכו להמשיך בפעילות המבורכת שלכם ולעשות את הימים המרוכזים האלה, שהם ממש חובה לנוער.
תודה רבה, מעריכה מאד!
(א' , שמיניסטית מאולפנת אורות מודיעין)